החלטה בתיק רע"פ 5212/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ד' ברלינר - נשיאה; ג' נויטל; ו-ח' ברנר), בעפ"ג 26825-11-12, מיום 7.7.2013, שבמסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' רייך-שפירא), בת"פ 43826-02-11, מיום 27.9.2012.

             בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-המשפט המחוזי, הנזכר לעיל. ביום 23.7.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר, עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור, אשר בכותרת.

רקע והליכים קודמים

2.             כתב האישום אשר הוגש נגד המבקשת מונה שני אישומים, בגין עבירות אשר ביצעה המבקשת בעת ששימשה כמטפלת של קשיש כבן 85 שנים (להלן: המתלונן). במסגרת האישום הראשון נטען, כי ביום 13.12.2009, בשעה שאיננה ידועה במדויק למאשימה, החזיקה המבקשת בכרטיס חיוב מסוג "ישראכרט", המצוי בהחזקתו של המתלונן, וזאת בכוונה להשתמש בו. בנסיבות אלה נטען, כי המבקשת השתמשה בכרטיס החיוב לשם תשלום חוב אישי שצברה, בסכום של כ-847 ש"ח, וזאת ללא ידיעתו של המתלונן ומבלי שנתן את הסכמתו לכך.

           מהאישום השני עולה, כי ביום 5.1.2010, בשעה 15:30 או בסמוך לה, החזיקה המבקשת את אותו כרטיס חיוב, כמתואר באישום הראשון, ובנסיבות דומות, היא השתמשה בכרטיס החיוב לשם תשלום חוב אישי אשר צברה, בסכום של 1,300 ש"ח, וזאת ללא ידיעתו של המתלונן ומבלי לקבל את הסכמתו לכך.

           בגין ביצוע מעשים אלה יוחסו למבקשת שתי עבירות של גניבת כרטיס חיוב, לפי סעיף 16(א) לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (להלן: חוק כרטיסי חיוב); שתי עבירות של הונאה בכרטיס חיוב, לפי סעיף 17 רישא, לחוק כרטיסי חיוב; ושתי עבירות של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). 

3.             ביום 4.9.2012, הודיעו הצדדים לבית-משפט השלום, כי הגיעו להסדר טיעון בעניינה של המבקשת, אשר במסגרתו הוסכם, כי הלה תודה בעובדות כתב האישום ותורשע בהתאם. המאשימה הסכימה מצידה, לטעון, כי האירועים מושא כתב האישום, הם בגדר מעשה עברייני אחד, וזאת כדי לאפשר לה לטעון כי יש להימנע מהפעלת מאסר מותנה, אשר היה תלוי מעל לראשה של המבקשת, בגין הרשעתה בתיק קודם. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש, ובהתאם לכך, ציינה המאשימה בפני בית-המשפט, כי היא עתידה לעתור להפעלת עונש המאסר המותנה, חרף העובדה שהוסכם לראות באירועים המתוארים בכתב האישום כמסכת עובדתית אחת. לסיום, הביעה המאשימה את התנגדותה לעריכת תסקיר מבחן בעניינה של המבקשת.

           באת-כוחה של המבקשת דאז, עו"ד אדווה אלאב, אישרה בפני בית-משפט השלום את פרטי הסדר הטיעון, והוסיפה, כי "[המבקשת] מודעת שבית-המשפט לא כבול בהסכמות".

           בית-משפט השלום קיבל את הסדר הטיעון בין הצדדים, והרשיע את המבקשת, על יסוד הודאתה, בעבירות אשר יוחסו לה בכתב האישום. בהמשך לכך, דחה בית-המשפט את בקשת הסנגורית לקבלת תסקיר מבחן בעניינה של המבקשת, וזאת לאחר שקבע כי המבקשת איננה עומדות בדרישות שנקבעו בחוק, בדבר החובה לקבל תסקיר מבחן. משלא נדחה הדיון לשם קבלת תסקיר מבחן, נשמעו, עוד באותו היום, הטיעונים בנוגע לעונשה של המבקשת.

           ביום 27.12.2012, גזר בית-משפט השלום את עונשה של המבקשת.  בגזר דינו, עמד בית-משפט השלום על כלל השיקולים הפועלים לקולא ולחומרה בעניינה של המבקשת, בהדגישו כי המבקשת ביצעה את המעשים המיוחסים לה, בעת שרבץ מעל ראשה עונש מאסר מותנה, בר הפעלה, בעבירות מושא כתב האישום. לאחר זאת, נתן בית-משפט השלום דעתו להוראות תיקון 113 לחוק העונשין, ועמד על עקרונות התיקון אך נמנע מלקבוע את מתחם הענישה, כנדרש בתיקון זה. בהתייחסו לעבירות שבהן הורשעה המבקשת קבע בית-המשפט, כי "חומרת מעשיה של [המבקשת] בתיק הקודם ובתיק שבדיון נגזרת מעצם המעילה באמונם של המטופלים הקשישים שלהם אמורה היתה לדאוג. במעשי הגניבה בהם הורשעה [המבקשת] גלומים רציונאלים הדומים ואפילו עולים בחומרתם על אלו שבעבירת גניבה ממעביד, וזאת בהתחשב בעובדה שמטופליה הקשישים של הנאשמת אינם בריאים [...]ולכן הם זקוקים נואשות לטיפוליה ולשירותיה, ולעיתים נותנים בה אמון עיוור, תרתי משמע".

           על יסוד האמור לעיל, וחרף נסיבותיה האישיות והרפואיות המורכבות של המבקשת, החליט בית-משפט השלום ליתן משקל בכורה להגנה על האינטרס הציבורי ולהגנה על ציבור הקשישים, ומשכך, בחר להפעיל את עונש המאסר המותנה אשר רבץ מעל לראשה של המבקשת. לנוכח זאת, גזר בית-משפט השלום על המבקשת את העונשים הבאים: 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 12 חודשי מאסר על-תנאי, לבל תעבור המבקשת, במשך שלוש שנים מיום שחרורה מהמאסר, עבירת רכוש מסוג פשע; ו-6 חודשי מאסר על-תנאי, לבל תעבור המבקשת, במשך שנתיים מיום שחרורה מהמאסר, עבירת רכוש מסוג עוון. בנוסף, הפעיל בית-משפט השלום, כאמור, 7 חודשי מאסר מותנה, אשר עמדו נגד המבקשת, בגין הרשעתה בתיק הקודם, כאשר חלקם הופעלו בחופף וחלקם במצטבר לעונש המאסר אשר הושת עליה בתיק הנוכחי. בסך הכל נקבע, כי המבקשת תרצה 12 חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח. על כל אלה, הוסיף בית-משפט השלום וחייב את המבקשת לחתום על התחייבות, בסכום של 3,000 ש"ח, לבל תעבור, במשך שנתיים מיום שחרורה מהמאסר, עבירה מהעבירות שבהן הורשעה בתיק זה, או 30 ימי מאסר תחתיה.

4.             ביום 8.11.2012, ערערה המבקשת על גזר דינו של בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. במסגרת הערעור טענה המבקשת כי שגתה הערכאה הדיונית משהחמירה בעונשה יתר על המידה, וזאת בשים לב, בעיקר, לנסיבות חייה הקשות, לעברה הנורמטיבי, ולהיותה מטופלת באימה. עוד הוסיפה וטענה המבקשת, כי שגה בית-משפט השלום משנמנע מלהורות על עריכת תסקיר מבחן בעניינה, בטרם גזר את עונשה.

           ביום 3.4.2013, לאחר שנשמעו טענותיה של הסנגורית בנדון, הורה בית-המשפט המחוזי על עריכת תסקיר מבחן בעניינה של המבקשת. בית-המשפט קבע בהקשר זה, כי "אנו רואים להבהיר חד משמעית, כי אין בכך ולו רמז באשר לתוצאותיו של הערעור". עוד הוסיף בית-המשפט וקבע, כי "אנו מבהירים נושא זה כדי [שהמבקשת] לא תפתח ציפיות שהן פונקציה של מה שיאמר בתסקיר".

5.             ביום 27.6.2013, הגיש שירות המבחן לבית-המשפט המחוזי תסקיר בעניינה של המבקשת. במסגרת התסקיר, עמד שירות המבחן, באריכות, על נסיבותיה האישיות המורכבות של המבקשת, על הגורמים אשר הביאוה לידי ביצוע העבירה, ועל השפעתם הקשה של ההליכים המשפטיים על תפקודה. לאחר זאת, ציין שירות המבחן, כי לטעמו המבקשת חסרה אלמנטים עבריינים באישיותה, וסבר, "[...] [כי] ביצוע העבירה [הינו] ביטוי של קריאה לעזרה על רקע המצוקה הנפשית והכלכלית [...] עימה מתמודדת [המבקשת] לאורך שנים".

           לסיכום הדברים, נאמר בתסקיר שירות המבחן, כי חרף העובדה שהמבקשת לא הורתעה מלשוב לסורה לאחר שהורשעה בדין בעבר, הרי שניכרת בה מוטיבציה להשתלב בהליך טיפולי, כפי שיוגדר על-ידי שירות המבחן. עוד הוסיף שירות המבחן וציין, כי יש בעצם ההליך המשפטי בעניינה של המבקשת, כמו גם בקשר עם שירות המבחן, כדי להוות בעבורה גורם מרתיע, אשר עשוי לצמצם את הסיכוי להישנות התנהגות עבריינית מצידה, בעתיד. לנוכח זאת, הומלץ שלא לגזור על המבקשת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, אלא לשלבה בהליך שיקומי ארוך, בליוויו של שירות המבחן, תוך הפנייתה לשירותי הרווחה באזור מגוריה.

6.             בפסק דינו, מיום 7.7.2013, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת, לאחר שלא מצא כל שגגה בגזר דינו של בית-משפט השלום. בית-המשפט המחוזי קבע בעניין זה, כי "העובדה שמדובר בעבירה חוזרת ובעבירה בזויה [...] מצביעה על כך שלא ניתן להסתפק בענישה שאיננה כוללת רכיב של מאסר מאחורי סורג ובריח [...]". בהתייחסו לתסקיר המבחן אשר הוגש בעניינה של המבקשת, ציין בית-המשפט המחוזי, כי חרף המלצתו הסופית של שירות המבחן, הרי שקריאה מעמיקה של האמור בתסקיר מגלה את הסתייגויותיו של שירות המבחן מהתנהלותה של המבקשת, ואת העובדה כי לגישת שירות המבחן נוהגת המבקשת לנהוג באימפולסיביות בעת שהיא מצויה במצבי לחץ. לנוכח האמור לעיל, דחה, כאמור, בית-המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת.

הבקשה

7.             המבקשת הגישה, באמצעות בא-כוחה הנוכחי, עו"ד משה זכות, בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, אשר במסגרתה טענה כי נסיבותיו של המקרה מקימות עילה למתן רשות ערעור "משיקולי צדק והגינות משפטית". את בקשתה השתיתה המבקשת על שני אדנים עיקריים. ראשית טענה המבקשת, כי שגתה הערכאה הדיונית משהתעלמה מתיקון 113 לחוק העונשין, בכך שלא קבעה מתחם עונש הולם בעבירה הנדונה, בטרם גזרה את עונשה. שנית, נטען, כי שגו הערכאות הקודמות משלא נתנו משקל בכורה לשיקולים הנוגעים לשיקומה של המבקשת, ובעניין זה שגתה ערכאת הערעור משלא נתנה משקל ראוי להמלצתו של שירות המבחן, בנדון. במסגרת הבקשה, שב הסנגור והדגיש את נסיבותיה האישיות והרפואיות המורכבות של המבקשת, ואת החלטתה לקבל על עצמה אחריות מלאה על מעשים שיוחסו לה.

דיון והכרעה